רק על עצמי לספר לא ידעתי: ביקורת על הספר 'ככה זה היה'

ברל כצנלסון, מושא כתיבתה הראשון של שפירא. קרדיט תמונה: לע''מ.

שם הספר: ככה זה היה - סיפור חיים הסופרת: אניטה שפירא הוצאת הספרים: עם עובד, ספרית אופקים מספר עמודים: 168 מחיר: 88 ש''ח

מה קורה כשאדם עושה, ובכן, את הדבר שהוא הכי טוב בו? ככל הנראה זה יצא די טוב, נוכח המומחיות שלו, והקשר האישי שלו לעניין. אז בואו נשאל את זה ככה: מה קורה כשביוגרפית מומחית, שהעבירה את חייה בכתיבה על אחרים, כותבת אוטוביוגרפיה?

התוצאה היא הספר ''ככה זה היה - סיפור חיים'', מאת פרופ' אניטה שפירא. שפירא, היסטוריונית של הציונות, כתבה למעלה מעשרה ספרים, רובם ביוגרפיות, וביניהם ''ברל - ביוגרפיה'', ''בן גוריון - דמותו של מנהיג'', ''ברנר: סיפור חיים'', ''חרב היונה'', ''צומת ביל''ו'', ועוד. ספריה נוגעים בעיקר לציונות הסוציאליסטית המוקדמת להקמת המדינה, ולדמויות המשפיעות בה.

אחרי שבמשך שנים ליוותה שפירא את מדף הספרים הישראליים עם סיפורים על אחרים, הגיע תורה לספר על האדם שהיא מכירה יותר מכל - היא בעצמה. והתוצאה היא לא פחות מנהדרת.

את סיפורה פותחת שפירא בנקודת שפל שקשה לדמיין - מנזר בפולין שלאחר השואה. שפירא נמסרה על ידי אימה למשמר אצל נזירות פולניות - בעוד הוריה נספו במחנות ההשמדה. אך מכן אפשר רק לעלות - שפירא אומצה בידי הורים חשוכי ילדים, ועלתה עימם לארץ ישראל שהייתה אז תחת המנדט הבריטי.

כריכת הספר.

את ילדותה העבירה שפירא בתל אביב, בסביבה שהייתה ערבוב של ניצולי שואה, צברים, עולים חדשים ובקיצור, כל עם ישראל. היא מציינת גם את זיכרונותיה ממלחמת העצמאות כדבר שהשפיע עליה.

משם קופצת שפירא לנישואיה עם ''בובי'' בעלה, שיהווה לה חבר נפש ויועץ מקצועי. שפירא מספרת כי ''התגלגלה'' בטעות לחוג ללימודי היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ושם החלה את לימודיה הגבוהים, דבר שהמשיכה לעשות עד ימים אלה.

את הפרק כנראה הכי ארוך בספר מקדישה שפירא לעבודתה על הביוגרפיה הראשונה שהוציאה - זו על ברל כצנלסון. הכותבת מתארת לנו מערכת יחסים מורכבת בינה לבין מושא כתיבתה, ואת הקושי בלכתוב ביוגרפיה על דמות כל כך גדולה ומשפיעה. היא מתארת את הליך הכתיבה המפרך, שכלל איסוף עדויות מאנשי תנועות עוינות שהתייחסו אל האישה הצעירה בביטול, ואת התהליך שהתרחש אחרי פרסום הספר, הן הביקורות עליו, והן קבלתו בחום.

שפירא מתארת לנו גם את עולם האקדמיה בצורה מרתקת למדי. היא שימשה כדיקנית באוניברסיטת תל אביב, ומספקת לנו סיפורי מאחורי הקלעים נהדרים של עולם האוניברסיטאות. במהלך כתיבה על מחקריה השונים, אפשר למצוא טיפים וסיפורים מעניינים לחוקרים מתחילים, שיכולים לסייע להם.

שפירא מתייחסת בצורה פתוחה למדי גם למערכת יחסיה עם הוריה המאמצים, ועל הקושי שבה. בלי להיכנס מדי לפרטים, שפירא מציגה לנו סיפור מעורר השראה על אנשים שהגיעו מכלום למדינת ישראל הצעירה, והצליחו להתקדם בה לאט לאט. את משפחתה הפרטית - קרי בעלה וילדיהם - היא משאירה קצת יותר מאחורי הקלעים.

בסוף ספרה, מספרת שפירא על יחסיה עם לאה רבין אחרי רצח בעלה, כתיבת הביוגרפיה על דוד בן גוריון, אובדן בעלה וכן פרישתה מהעולם האקדמי. את העמודים האחרונים של הספר ניתן לכנות כ''מצמררים'', עם פתיחות בלתי נתפסת של המחברת על החיים והסוף שלהם, וקבלת המוות לתוך החיים.

לסיכום, שפירא כותבת ביוגרפיה קצרה ונהדרת, אך למרות זאת, היא לא חפה מבעיות. היא לעיתים מתקדמת מהר מדי, ולקורא לא ניתנת האפשרות להבין באיזה שלב חייה של המחברת הוא נמצא, ושפירא נוטה לתמצת לעיתים באירועים חשובים הנוגעים לחייה (כמו למשל זכייתה בפרס ישראל).

אבל - למרות החסרונות שנמצאים בספר - קביעתה של שפירא בהקדמה, שרק על עצמה לא ידעה לספר, מוכחת כשגויה, נוכח העובדה שהיא מספקת לנו בספרה הצצה לחייה המרתקים, השזורים ביחד עם מדינת ישראל הצעירה אחרי השואה, ומציגה לנו את סיפור חייה המרתק.

הערת מערכת האתר: הספר התקבל לביקורת מהוצאת עם עובד.